יתרונות וחסרונות של חתולים בריטיים: ניתוח כנה לבעלים עתידיים

היסטוריה של חתולים בריטיים

הגזע הוכר רשמית רק בסוף המאה ה-19, אך אבותיהם של ה"בריטיים" המודרניים חיו באי הבריטי במשך מאות שנים לפני כן. כיום לא ניתן לקבוע במדויק את זמן ומקום מוצאם, אך קיימות שתי תיאוריות עיקריות בנושא.

לפי הראשונה, אבותיהם של החתולים הבריטיים הובאו לאי על ידי הרומאים שכבשו את בריטניה במאה הראשונה לספירה. החתולים ליוו תמיד את הלגיונרים הרומאים במסעות הימיים הארוכים. הדבר נבע לא רק מאהבת בעלי חיים, אלא מסיבות מעשיות: החתולים חיסלו מכרסמים במחסני האוניות ושמרו על מלאי המזון.

כמובן, החתולים שהרומאים הביאו איתם לא דמו כלל ל"בריטיים" של היום: הם היו עדינים יותר, קלי-מבנה, ודמו יותר לחתולים מסוג מָאו מצרי. חלקם הסתגלו לסביבה החדשה, התרבו והשתלבו עם חתולי בית מקומיים ואולי גם עם חתולי בר.

בהדרגה החלו להתפתח תכונות המאפיינות את הגזע כיום: פרווה צפופה יותר להגנה מפני קור ולחות, ומבנה גוף חסון ונמוך יותר שסייע לשרוד ולצוד בתנאים קשים.

ישנה גם תיאוריה שנייה, לפיה החתולים הבריטיים התפתחו מקרובי משפחתם הצרפתים – חתולי השארטרו (Chartreux), שהגיעו לבריטניה בתקופת מסעי הצלב במאות ה-11–12. גם כיום קשה להבדיל בין שארטרו לחתול בריטי כחול, עד כדי כך הם דומים. למרות הדיונים על קרבה אפשרית, לבסוף הוכרו כגזעים נפרדים.

גם אם מקורם המדויק עדיין שנוי במחלוקת, ברור שהחתולים הבריטיים חיו לצד בני אדם בבריטניה במשך מאות שנים. הם לא גודלו רק למטרות יופי, אלא שימשו בעיקר כציידי עכברים מצוינים והגנו על בתים ממזיקים שנשאו מחלות מסוכנות.

ההכרה הרשמית בגזע הגיעה בשנת 1871, בתערוכת החתולים הראשונה בארמון הקריסטל בלונדון, ששינתה את תפיסת גידול החתולים. אחת הזוכות הייתה חתולה בריטית כחולה בשם "הגברת הזקנה" (Old Lady), שהייתה בת כמעט 15 בזמן התחרות. מאז נחשב במשך תקופה ארוכה הצבע הכחול לבלעדי לגזע, אך בהמשך הורחב מגוון הצבעים המותרים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכו חתולים פרסיים לפופולריים מאוד באירופה, ויש הסבורים כי הדבר תרם להופעת הזן ארוך השיער של החתול הבריטי, כתוצאה מהכלאות.

במלחמת העולם השנייה אוכלוסיית החתולים הבריטיים הטהורים כמעט ונכחדה, ובשיקום הגזע נעשה שימוש בשארטרו ובחתולים כחולים רוסים. לאחר המלחמה הושקע מאמץ רב להחזיר את המראה המקורי של הגזע.

כיום החתולים הבריטיים מוכרים על ידי כל הארגונים הפלינולוגיים המרכזיים ונפוצים בכל העולם.

תקן הגזע של החתול הבריטי

ה"בריטיים" בעלי מראה מרשים ומוצק: גדולים יחסית, חסונים ובעלי קווים מעוגלים של גוף וראש, אך לא מגושמים.

גודל ומשקל

משקל זכר בוגר יכול להגיע ל־8–9 ק"ג. נקבות שוקלות לרוב 4.5–6 ק"ג. גובה ממוצע בכתפיים הוא 28–33 ס"מ.

עד איזה גיל גדלים חתולים בריטיים

הגזע מתבגר לאט: ההתפתחות המלאה מסתיימת רק בגיל 4–5 שנים, אז הם מגיעים למשקל הקבוע שלהם.

מאפייני מראה

הגוף חסון ושרירי, החזה רחב והבטן מעט נמוכה.

הראש עגול וגדול אך פרופורציונלי לגוף, עם צוואר קצר ועבה. הלחיים מלאות והלוע בולט.

האף קצר ורחב, ישר יחסית עם שקע עדין בפרופיל. הלסתות חזקות והסנטר מפותח.

העיניים גדולות ועגולות, מעניקות מבט פתוח ולעיתים מעט מופתע. צבען תואם לצבע הפרווה.

האוזניים קטנות ומעוגלות בקצותיהן, מרוחקות זו מזו.

הרגליים קצרות וחזקות, הכפות עגולות וגדולות. הזנב באורך בינוני, עבה בבסיסו ומצטמצם לקראת הקצה.

הפרווה קצרה וצפופה מאוד עם תת-פרווה עבה, ומרגישה “פריכה” למגע.

צבעי פרווה של החתול הבריטי

מגוון הצבעים רחב מאוד:

סולידי (אחיד): כחול, שחור, לבן, אדום, שמנת, שוקולד, לילך.

דו-צבעי: שילוב של לבן עם צבע נוסף.

מעושן: צבע רק בשליש העליון של השערה.

מוצלל: צבע רק בקצה השערה.

שינצ’ילה: צבע בקצות השערות בלבד.

צב-גוני: שילוב אקראי של צבעים.

קולור-פוינט: פנים, אוזניים, כפות וזנב כהים יותר משאר הגוף.

אופי והתנהגות

למרות המיתוס שהם קרים ומרוחקים, חתולים בריטיים הם ידידותיים ונאמנים, אך שומרים על עצמאותם. הם לא דורשים תשומת לב מתמדת ולא אוהבים כפייה של מגע. הם יוצרים קשר כשהם בוחרים בכך בעצמם.

הם מסתדרים היטב עם בדידות ויכולים להעסיק את עצמם, אך גם מסתדרים עם חיות אחרות. עם ילדים קטנים הם פחות סבלניים כאשר יש התנהגות חודרנית, אך עם ילדים בוגרים הם יכולים להיות חברים מצוינים.

בריאות ומחלות

בשל מבנה הגוף, תיאבון טוב ורמת פעילות לא גבוהה, יש נטייה להשמנה, ולכן חשוב להקפיד על תזונה מאוזנת ופעילות יומית.